מעט לפני סגירת הגליון נודע לנו על האסון הנורא – מותו הפתאומי של אסף מירון. כך, באמצע חגיגות השישים של קיבוצנו, לקראת שיאם הצפוי בחודש יוני, היכתה בנו בעוז המציאות הקשה, וכולנו שרויים עדיין בהלם. מי ייתן ויימצא בנו הכוח לחזק ולהתחזק יחד, ולמצוא את האיזון הנכון בין הנסיבות הטראגיות לבין האירועים החגיגיים.

בחודש זה ימלאו 60 שנים למאורע ההיסטורי המכונן של קיבוצנו – הנחת אבן הפינה לגבעת חיים איחוד, וזהו הנושא העיקרי של גליון זה. אולם איפה היא הונחה, אותה אבן, מי יודע? ואיפה הייתם אתם באותו היום? פרטים – בגליון. בנוסף, אם טרם ראיתם – אנו מפנים אתכם לכתבות הוידאו החדשות באתר העלון, ובראשן הכתבה על פרוייקט החיילים הבודדים בגבעת חיים איחוד. זו גם ההזדמנות להגיד תודה ללאה'לה דה-בורס על תרומתה יוצאת הדופן בנושא זה!

כפי שחלקכם כבר ראיתם, אנו מחפשים עורך. המכרז כבר התפרסם, אולם עד לעת סגירת גליון זה לא התקבלו פניות לתפקיד. העלון אמנם בנוי על כותבים ומראיינים רבים מקיבוצנו העושים את מלאכתם נאמנה, אולם ללא עורך, האחראי ומחויב להפקת גליון מדי חודש בחודשו, פשוט לא יהיה לו המשך. לכן – אנו פונים לציבור הרחב גם מעל דפים אלו, בבקשה לגלות רוח התנדבות (למרות שהתפקיד אינו "בהתנדבות"), על מנת שפרויקט קהילתי זה ימשיך להתקיים.

קריאה נעימה,

המערכת

למרות גילה המבוגר שרה השקטה והצנועה השתלבה בעבודה במחסן, במרכולית ובנוף שלנו. תמיד הקפידה לשמור על פרטיותה, לא נתנה לאף אחד לחדור – מעבר ל"מה נשמע" ו"מה שלומך" המסך היה אטום לחלוטין.

הקשר שלי עם שרה נוצר מייד עם תחילת עבודתי במערכת הבריאות לפני כ-16 שנים ונמשך עד יומה האחרון בנווה נועם. ליוויתי אותה בכל שלבי המחלה וכחוט השני עבר לו אותו חיוך נעים ועיניים מביטות בטוב וברכות ומוקירות תודה, גם כשלא יכלה לדבר ולבטא מה היא מרגישה.

גם לצוות שטיפל בה לא נתנה שרה שום מידע על חייה האחרים, רק דיברה על הבנות והנכדים.

זכיתי לפגוש את צביה ושולה כששרה עברה לנווה נועם. בכל פעם שהן הופיעו עלה אותו חיוך על פניה, אשר לווה לעיתים בליטוף קל.

משיחה שהייתה לי עם צביה הבנתי עד כמה היו חייה של שרה הישרדותיים, עד כמה סיפור חייה הוא סיפורם של בני דורה, דור ניצולי השואה ומקימי המדינה. שרה היא מאותם אנשים שנותרו חסרי משפחה ובחרו להחריש… עד יומם האחרון.

Click here to view the embedded video.

אז איפה היא, אבן הפינה?

אבנר רוזנברג: זה היה איפה שמאיר נחמני גר היום. שם הייתה הבמה, בשטח הזה, כל הפינה הזו איפה שהצריף של פינדה. אני זוכר שישבנו על חבילות חציר, נראה לי שעם הגב כלפי מזרח, ישבו הנכבדים של הקיבוץ, נחמיה נדמה לי, לא היו הרבה אנשים. אני לא זוכר…

לחץ להגדלה

דבורה חילי: אני חושבת שזה באזור המועדון או ליד המקלחת הציבורית, אבל אני לא זוכרת. היינו ילדים. הייתה השתאות גדולה. המון אנשים. גם אנשים מאוד חשובים. אני זוכרת שעמרם בירך והייתי מאוד גאה. אני זוכרת את המקום, איך עמדו, אבל לא יותר מזה.

ששון שוחט: בין המקלחת הציבורית לצריפים, זה בערך איפה שהיום הבית של סמדר ומוטי. אבל סימה שרי צריכה לדעת את הנקודה המדויקת. אני לא הייתי בטקס, כי הייתי עוד במאוחד. במאוחד לא התייחסו לזה בכלל. היה מתח. הרי האיחוד אכלו באגף אחר בחדר האוכל במאוחד. רק ב-57' התחתנתי עם איה ועברתי לאיחוד. אבל אז הייתי בכיתה י' וכבר היינו חברים. זה שהיה מתח בין החברים – זה לא הפריע לנו.

לחץ להגדלה

דורית סיון: אולי על יד איפה ששמעון הישראלי גר עכשיו? בכל מקרה אריק צריך לדעת.

אריק סיון: קודם כל אני לא מקומי. אבל אולי בשיכון א'? דן שגיא ידע.

בלהה בן אהרון: בחדר האוכל, לא? בכל אופן אני רק מכירה את "גזית נבנה" מאבן הפינה של בית וינה. בהנחת אבן הפינה לקיבוץ עוד לא הייתי.

בוצי ברות: זה אחד הבתים באזור האיזלטור, קצת דרומה. ו"גזית נבנה" זה לא מטקס הנחת אבן הפינה שהיה ב- 23.5, אלא מחגיגות העלייה ל"נקודה" – אלו היו מסיבות גדולות שנערכו בשטח פתוח ורחב בתאריך אחר.

לחץ להגדלה

נירה פארן: באיזור בית וינה. זה מה שאני יודעת. אני לא הייתי בטקס אבל סבתא שלי, פרומה שכטר, הייתה ואפילו רואים אותה בסרט שמה בטון עם הכף. לי היה מזל כי היינו אז בשליחות בפאריס, וכך נמנע מאיתנו כל הריב הנוראי של הפילוג. במיוחד במשפחה שלי, כי הבעל של האחות של אבא שלי היה פנאט "מאוחדניק", מהכי פנאטים שהיו שם. הגעתי בערך שבועיים לאחר הנחת אבן הפינה. זה היה ב- 23.5, נכון? אני יודעת כי ב- 24.5 יש לי יום הולדת. סבתא שלי ידעה באיזה צד להיות ואנחנו הלכנו אחריה. היא אמרה: "אני הולכת עם בן גוריון ולא נשארת עם… איך אפשר לאהוב את סטאלין?" היא הייתה אישה חכמה. איך אפשר לאהוב את סטאלין, אני לא מבינה. אבא שלי היה איש העולם הגדול והוא כבר ידע מי זה סטאלין.

ליובה שיפמן: הגעתי מהעיר חדרה ברגל (עבדתי באותה עת בריכוז הגיל הרך בתל אביב) לטקס, ושמחתי לראות שנירה שרה בטקס. לא בדיוק הבנתי למה אנחנו מתפלגים. לא הייתי פוליטיקאית כמו אבא (שמעון שיפמן ז"ל). פאניה חברתי הייתה איתנו אבל בעלה היה במאוחד. אנחנו נשארנו ביחסים טובים עם אנשי המאוחד, אמנם לא בגלוי בהתחלה כי זה לא היה מקובל… כל הבחורים היו מאד נחרצים ובטוחים בדעות שלהם…

נירה ברנסום (בתם של ליובה שיפמן ושמעון שיפמן ז"ל): אני הייתי באותה עת בת עשר. פינדה שפע שמאד אהב אותי, וכינה אותי בשם "בובה", בחר בי לשיר את השיר (שהוא כתב? אני לא זוכרת), ושאר הילדים הצטרפו אליה בפזמון:

"בית נאה נבנה פה / זה לנו הייעוד / כל החפץ יהנה בו / אנחנו ילדי האיחוד"

זה היה יום חם במיוחד בנקודה ואמא שלי (ליובה) נתנה לי מטפחת שתגן עליה מהשמש הקופחת. מאד התרגשתי. הרגשתי שזה יום גדול וחשוב. היו הרבה אנשים מכובדים. אבל ההתרגשות גרמה לי לשכוח את המילים באחד הבתים…

שמעון הישראלי: זה נמצא באחד הבתים צפונית לדרך שעולה למגדל המים. בערך באזור של הבית בו גר ישראל כץ. אבל מי שידע באמת איפה זה היה בדיוק זה ישראל כץ עצמו. אם תמצא תיעוד ממנו – זה קובע. אני זוכר שלא היה כאן עדיין כלום, רק דיונה של חול. תקעו שני עמודים עם שלט, שמו שולחן קטן שלידו ישבו בן גוריון ועוד אנשים. הייתה רוח חזקה, חול, אבק. המבוגרים יותר רקדו – פטר לנג, מילאן צ'רבינקה, אבא שלי, יחזקאל לנדאו ואחרים. אנחנו הצעירים יותר שרנו במקהלה.

איה שוחט: אני לא יודעת איפה בדיוק. יש חילוקי דעות. עמרם צריך לדעת. או גדי גיל. אנחנו היינו המחזור הראשון. אני הופעתי בגלגלון המפורסם. היו איתי דורון גרטנר ודינה קרול, ומהבנים היו פטר, מיכה קרול, ואני לא זוכרת מי עוד…

עמרם הישראלי: זה כנראה בשיפוע שהולך לכיוון חד"א למטה, מה שהיום המרפאה. אבל השיפוע היה אז הרבה יותר גבוה מהיום, מאז יישרו אותו קצת. מהטקס אני זוכר הופעה מכובדת של מנהיגי מפא"י, ביניהם בן גוריון ואני חושב שגם אשכול, יצחק פניגר היה מחובר אליהם ומאוד פעיל. אני עם עמליה כהן הקראנו את מגילת היסוד של הקיבוץ.

גדי גיל: יש חילוקי דעות. עברו כבר 60 שנה ופני השטח השתנו מאוד. החבר'ה מהכיתה שלי לא מגיעים להסכמה מוחלטת על המיקום, אבל לי יש את הזיכרון שלי. אני לא בטוח שאמצא את מקום היציקה המדויק עם המגילה שהטמינו, אפילו שהייתי נוכח באירוע, אבל זה צריך להיות בערך איפה שהבית של יוסי חי, אולי קצת יותר למעלה, בערך 50 מטר מזרחה.

חוץ מהנאומים של הנכבדים, כולל בן גוריון, הטקס היה בנוי על התפיסה שהדור הצעיר צריך לתת את משקלו. כתוצאה מזה השליכו ממטוס קל את האיגרת של הבנים להקמת הנקודה. ההשלכה הייתה קצת מפוספסת, היא לא הגיעה בדיוק לידינו, אבל היה בידי העתק של המניפסט הזה וקראתי אותו מעל הבמה כמסר של הדור הצעיר להקמת הנקודה. הדבר השני היה ריקודים. אני לא זוכר מי ביים אותם, אבל זה היה לפי המוזיקה של "אדמה, אדמתי". אז לא הבנתי את הכתובת, וגם היום אני לא מבין את הכתובת. ממש לא מבין את התוכן וגם לא יודע מאיפה זה בא. ואני יודע עברית. אבל מישהו מצא את הזה שאף אחד לא מבין, אולי זו הייתה הכוונה.

מרים ארזי: במדרון בין מה שהיום המזכירות למה שהיום גן דולב. בערך ליד איפה שנמצאת היום המרפאה. הקהל ישב בכביש שעובר ליד הבית של מוטי וסמדר, לכיוון מזרח. לפני הטקס שתלנו עצים לאורך הכביש. אבל אני הייתי אז עם תינוקת, הבת שלי נולדה חודשיים-שלושה לפני זה. אז לא היה לי חלק מעשי. האמת שרציתי להצטרף לריקוד, אבל שושנק'ה אמרה לי: "את גבוהה מדי!" אז לא יכולתי להצטרף. מה אני אעשה? אוריד לעצמי את הראש? אז הייתי בקהל. מי שלימדה את הריקוד של העלייה לקרקע הייתה מישהי בשם עבריה שגרה בעמק חפר אבל לא בקיבוץ. הנכד שלה, דרך אגב, זה רם עפרון, שנשוי להיידי – הנכדה של ליובה. המשפחה שלי מחדרה הגיעה לטקס, ואחותי הגיעה עם בנה, שקראו לו דוד. הם בדיוק פגשו את בן גוריון, אז הילד בן החמש אמר לו: "גם אני דוד!"

דן שגיא: לדעתי, אם אני זוכר נכון, באזור ליד הבית של יהודית דוד, בחצי המדרון. אני הייתי שותף להקמת הכתובת – "גזית נבנה…" הייתי העוזר של זאב גוטקינד שבא מכפר סאלד והיה הנגר, זו הייתה כתובת מעץ. אין לי מושג מה זה היה המשפט הזה ומי בחר אותו, אולי זה מספר ישעיהו או משהו כזה. היה מצעד דגלנים של הכיתות הגבוהות, אח"כ היה גלגלון ומסכת ריקודים עם שמלות שתפרו במיוחד. היו נאומים של מזכיר הקיבוץ, של מזכיר איחוד הקיבוצים, של בן גוריון. המון שוטרים, כדי לאבטח את בן גוריון, כי פחדו שמעברת אליכין יעלו על הטקס. והשיא היה שמטוס של "קלוב התעופה" – היו בני משק שהיו חברים בקלוב התעופה – עבר מלמעלה וזרק ברכה עם זר פרחים.

כל ה"משקיסטים", בעלי התפקידים – היו מפא"י ניקים ועברו לאיחוד, וכל האידיאולוגים נשארו במאוחד. זו הייתה מכה קשה בשבילם. יוצאי מרכז אירופה – גרמניה, אוסטריה, צ'כיה – היו מפא"יניקים, הפולנים, הרומנים וההונגרים – היו מפ"מניקים ונשארו שם. עד היום הם חייבים לנו כסף על רכוש שהשארנו שם, אבל אף פעם לא היה להם כסף לשלם.

למקום קראו "הנקודה" – הקימו 5 צריפים גדולים, 4 חדרים בצריף. ראשוני הכפר סאלדים באו ושוכנו בהתחלה אצל חברי האיחוד במאוחד, לכל משפחה הצטרפו אחד או שניים, התקלחו במקלחת מפחים עד שבנו את המקלחת הציבורית (בערך איפה שהבית של שוקי בר ניב היום). בצריפים גרו משפחות צעירות, בצריפונים רווקים כמוני. כשהם עברו לבתים אנחנו עברנו לצריפים הגדולים, אחרי הצבא. ב- 64' הכריחו אותי לעבור ל"דירת אמצע" ליד גלעד כרמי ועודד בן אור, כי היו צריכים לפנות את הצריפים לחיילים.

בחצי שנה הראשונה של הנקודה היינו יושבים סביב המדורה. אח"כ התחילו לעבור המשפחות עם הילדים. הייתה קבוצת בנייה של גבעת חיים יחד עם סולל בונה. הרגשת שזה שלך – את כל חומרי הגלם ייצרו פה – הבלוקים, הרעפים… הייתה פה רוח אדירה בחמש השנים הראשונות, אירועי תרבות מדהימים, חגים… העבודה שלנו כילדים הייתה להשקות את הבלוקים שעשו. כשרצו לחסוך בבנייה של שיכון א' אני חושב שהכניסו קרטונים בחללים בקירות.

חיימק'ה ורדי: לפי דעתי זה איפה שהצריף של פינדה. פחות או יותר, זה האזור. הטקס היה מרגש מאוד – באו אנשים חשובים מההסתדרות, בן גוריון, אשכול… אם אני לא טועה אגי עשתה את הכתובת "גזית נבנה…" – זה היה מעמד רציני. גדי גיל הקריא מטעם הדור הצעיר.

אנחנו הגענו במסגרת מפעל שנקרא "מן העיר אל הכפר", היו לנו כאן קרובי משפחה רחוקים. בחצי השנה הראשונה היינו בקיבוץ המאוחד, אז כבר רבו על החלוקה של הנכסים. החלוקה הייתה לפי מספר התושבים בכל צד, אז כל צד היה מעוניין שיהיו לו יותר חברים. אז אנחנו הגענו, אינה ירון שהגיעה מאנגליה עם שלושה ילדים, ומטה ווילי זילברמן. אנחנו גרנו ברמת גן. נהג של המאוחד הביא אותנו עד לקואופרטיב, אבל של החליף אותו נהג של האיחוד – יוסף הרץ. גרנו בצריף קטן (ובל) ליד הבריכה ושמרו עלינו כי פחדו שיתנכלו לנו. בפילוג – היה לי ברור שאנחנו הולכים ל"איחוד", מסיבות אידיאולוגיות. אני קיבלתי בילדותי חינוך ציוני ולא יכולתי לקבל שהייתה בחדרים תמונה של סטאלין.

אבל המתנה הכי גדולה לגבעת חיים הייתה כפר סאלד. את זה אי אפשר לקחת מהם. הם היו קבוצה של בעלי השכלה מאוד גבוהה, אנשים רציניים. זה הציל את גבעת חיים, ההשלמה הזו.

זה לא היה פשוט לעבור את כל ההליך הזה של לחיות במאוחד, איך שהסתכלו עלינו שם בתור "איחודניקים". סידרו אותי פעם לעבוד שם במטבח ובאה אלי חברה מהמאוחד, איימה עלי עם סכין מטבח ואמרה לי – אתה לא תעבוד פה! ובעלה בכלל היה מפא"יניק. אח"כ סידרו אותי לעבוד בגת והוא קלט אותי, הוא היה איש מקסים. היו חיים קשים, אבל טובים. עבדנו המון שעות, כולם. פחות מ-12 שעות יום עבודה – אין מה לדבר. וחוץ מזה גיוסים – בכל דבר. אבל היה טוב.

בלהה וקסלמן: אוי… הגזמת. תשאל את חנוש. היא תדע.

חנוש מורג: בדיוק לפני כמה ימים ישבנו כאן בישיבה לקראת טקס השיחזור המתוכנן בקרוב, כל אחד חשב בביטחון שהוא יודע, אבל כל אחד אמר משהו אחר. אני יודעת "מפי הגבורה": ע"פ ישראל כץ.  הוא כבר התחיל לבנות וידע, הוא הכיר את תוואי השטח, אז יש לשער שהוא זכר נכון: המיקום המדויק הוא איפה שעומד הבית של עליזה שילר, מהצד השני של הכביש, מול הבית של מוטי וסמדר. עכשיו – צריך לחפור כדי לראות…

אני לא הורשיתי להגיע לטקס כי הייתי בכיתה א', ונסעו רק מכיתה ב' ומעלה. סה"כ זו הייתה אופרציה שלמה להביא ילדים מכפר סאלד. אז אני זוכרת את ה"אין הנחת אבן הפינה". זו הייתה חוויה מוזרה להיות קיבוץ בלי מבוגרים. הייתה מסיבה בערב וחלקם נשארו למסיבה ואח"כ ישנו בגבעת חיים. אנחנו נשארנו עם המורה. אני לא אשכח את היום הזה כי למחרת הייתה לי יום הולדת, והדודה שלי שזכרה את התאריך החליטה להקדים ביום אחד והגיעה אלי במיוחד מגן השומרון, עם עוגת תותים ביד. זה היה לה מאוד מוזר לראות ילדה בלי הורים. היא לא הבינה איך הורים עוזבים ילדים.

בגלל יום ההולדת, אני חושבת שבמשך שנים הייתי כמעט היחידה שהייתה מודעת לתאריך הנחת אבן הפינה. במשך שנים התעלמו מהתאריך לחלוטין והצמידו את חג המחזור לחג המשק. לא ידעו איך לחגוג חג משק, אז התוכן היה קבלת מחזור של בנים לחברות. (כיאה לארכיונאית, פותחת חנוש לוח שנה היסטורי ומוצאת שה- 23.5.1952 היה יום ו' ולא יום ה' כפי שזכרה, ושיש טעות בהזמנה – ומדובר בכ"ח באייר ולא בכ"ה…)

תמי הורוויץ: אותי זה לא טוב לשאול, אני יודעת! אני קשובה לבר-מצוות של הילדים שלי, למשימות ולכל הדברים האלה, ולמדתי עם השנים. בבית של עליזה שילר שם בדשא איפשהו, או בגינה שלה או מתחת, אבל שם, באזור הזה. בין הבתים של גרי, עליזה שילר ושלומית גרינבאום.

מתוך "מעריב", 25.5.1952

אנסה ברשימה זו לתאר ולפרט כיצד בוצע שיוך הדירות בפועל. כדאי לציין כבר בפתח הדברים שהיו קיבוצים בהם התהליך נמשך שנים רבות ולא התקדם וחברים שהרגישו מקופחים תבעו את הקיבוץ בבית המשפט, ובדרך כלל בית המשפט קבע שכל עוד לא סיים הקיבוץ את התהליך החברים לא יכולים לקבל סעד משפטי. לעומת זאת אצלנו כבר מהיום הראשון הייתה התקדמות בלתי פוסקת להשלמת המהלך – והתוצאות מדברות בעד עצמן.

היום הקובע חל ב- 13 בדצמבר 2002. כמעט כל חברי הקיבוץ, כ- 400 איש, נשארו לגור בדירותיהם, אך הייתה קבוצה של כ 20 משפחות או יחידים שלא גרו בדירות קבע והיה צורך להעבירם לדירת הקבע. צוות האיתור והנהלת הקיבוץ עסקו בכך במשך מספר שנים, באופן אינטנסיבי, והאיש האחרון שעבר לדירת הקבע שלו, עשה זאת 7 שנים לאחר היום הקובע.

דירות ריקות:

ביום הקובע היו מספר דירות של חברים שהלכו לעולמם במהלך 2002: הראשון היה אורי לברון, ואחריו: מדי ענבר, שושה שינדלר, ואחרונה בלה וולף שהלכה לעולמה בשבוע של ה- 13 בדצמבר…

הייתה לשיוך גם דירת זאב זליגר שהיה בנווה נועם באותה עת. לחמש דירות אלה נכנסו:

שתי משפחות שגרו באופן ארעי בשכונת משק הילדים: מיכל וניק הרול שעברה לביתו של אורי לברון, ואלה וארז אייזנר שעברה לדירת בלה וולף ; אירית ודייגו פרידמן שנכנסו לדירת מדי ענבר, רונית וצחי כהן קיבלו את דירת שושה שינדלר, ומורן ואופיר וייסבורט  עברו לדירתו של זאב זליגר.

בקוטג'ים גרו ביום הקובע (חברי קיבוץ): נילי ובן ברות, דודו לנג, שלומי שרון, דני שרון, דנה רובין, צביה קרול, יעל רוזנברג, יאיר חילי.

ליד מגדל המים גרו בדירה ארעית: ירון בנגר, עליזה ליסאור (פרידמן).

לקבוצה זו נמצאו שני פתרונות:

1. איחוד שני קוטג'ים
2. בניית בית חדש על חשבון שתי דירות ב"רכבות" ליד שכונת החיילים.

בשכונת הקוטג'ים בנו: דני שרון, יאיר חילי, יעל רוזנברג וצביה קרול.

ברכבות בנו: דודו לנג, נילי ובן ברות, עליזה ליסאור, שלומי שרון וירון בנגר.

דנה רובין קיבלה בית שהצטרף למאגר הדירות של הקיבוץ.

המספרה הפדיקור והקוסמטיקה אוחדו ועברו לפעוטונים.

קבוצה נוספת שהייתה צריכה לעבור מדירתה הישנה: נעה לוי שביתה ניצב בתוך שטח שבפרצלציה שויך ליהושע שרון ולעדה ויורם בוכהולץ, והיה צורך להרוס אותו. היא עברה לבית הרופאה תוך שהרופאה שגרה שנים בקיבוץ עברה להתגורר מחוץ לקיבוץ. כמו כן היו שלוש דירות אמצע בשיכון ב', בהן גרו: משפחת ז'ניה וסרגיי פוזין שבנתה את ביתה בקוטג'ים, לוסי לובצקי שעברה לבית בו גרו מורן ואופיר ויסבורט, משפחת סער ועדי בר שקיבלו בית בשכונת הרכבות והתחלפו עם יורשי מרים מוהר ושם בנו את ביתם החדש.

שלוש הדירות (של משפ' פוזין, של לוסי ושל משפחת בר) חולקו כל אחת בין השכנים וכך הפכו כל הבתים בשיכון ב' לדו-משפחתיים.

יורשים אחדים של חברים שגרו ביום הקובע בנווה נועם או בתים הסמוכים לנווה נועם ולא שויכו לאיש, קיבלו דירות שהתפנו בקוטג'ים וברכבות ומשמשים אותם היום להשכרה או לשיכון בניהם.

בסיכום: נמצאו פתרונות דיור לכל הדיירים והיוםלכולםישביתקבעלשיוך.

היו גם מספר חברים שוועדת דירות חיפשה להם דירת קבע עוד לפני היום הקובע ולכולם נמצאו דירות, אך נושא זה אינו שייך לנושא שיוך הדירות הנדון ברשימה זו.

במשך אותה תקופה הקיבוץ גמר לשפץ עוד 12 דירות של חברים, רובם בשכונה הדרום מערבית. היו גם חברים רבים ששיפצו את הדירות ששויכו להם ועשו זאת בעזרת כספים שקיבלו מהקיבוץ לפי חישוב הוותק וערך הבית הישן (בדרך כלל הלא משופץ עדיין). גם ראינו הרבה בתים שהוסיפו קומה שניה או "שובך" והיו מקרים שחברים הרסו את ביתם הישן ובנו בית חדש לגמרי.

לאחרונה ראינו שתי סנוניות ראשונות לשלב הבא:

א.      הדס (שוחט- שוורץ) שירשה את בית סבתה אדית רט, הרסה אותו והשתמשה במגרש לבנית בית חדש, התקבלה לחברות ומסמנת לנכדים נוספים את הדרך.

ב.      יורשי ברטל ויקטור שמכרו את הבית (במחיר של 602,000 ₪ לפי הערכת שמאי), בתיווך הקיבוץ, שבחר קונה מתוך רשימת משפחות החברים הרשומות בקבוצה א+ב המאוחדת. אף זאת אפשרות ליורשי דירות, ששויכו ביום הקובע לחברים שבינתיים הלכו לעולמם.

הנאתי שלי קול ציוץ הציפורים בוקר וערב, ואת ריחות הפרחים כבר הזכרתי. איזה קסם! והאלמוגנים במגרש החנייה פורחים כבר שבועיים. ללא עלה ירוק,  נראים פרחיהם כשלהבות קטנות. נפלא.

בגינתי, עץ תפוז אחד קטן, מפיץ ריח כאילו הוא פרדס שלם.

אז תודו שזה עונג צרוף. בקיבוצנו, הגינות הפרטיות והגינות הציבוריות נעמדו דום לקראת חג הפסח, האביב. הרחבה בין בתי התרבות, ששימשה כמגרש חנייה, הפכה לגן פורח. הנויניק האולטימטיבי שלנו, עם צוותו, יודעים כנראה מתי לשתול בצל, פקעת, או להטמין זרע על מנת שיפרח בדיוק יומיים לפני ליל הסדר.

כל הכבוד והתודה לעושים במלאכה..

ונסיים בשיר צרפתי:

הגיע עת אביב בגיל

מלא עולם בשיר וצליל

בשיר חדוה בקול נשאה

הללויה

היום עטה צעיף לבן

מכלול פרחים צמחו בגן

בשיר חדוה בקול נשאה

הללויה

אביב קטן אביב רגיש הביא אליו מיליון איש.

איש יפה, איש טהור אשר ראה כל אור,

אור קטן, אור רגיש אשר האיר פנים של אנשים בארץ ישראל

ישראל ראתה פנים מאירות אשר קסמו לה לא-פחות.

בדיקה סטטיסטית מהמרכז למניעת מחלות מצביעה על הסיבות השכיחות ביותר למחלות שמקורן במזון שלא טופל כהלכה: שמירת מזון בטמפרטורה לא מתאימה, היגיינה אישית ירודה, בישול לא מתאים, ציוד מזוהם ומזון שמגיע ממקור לא מבוקר.

משיחות שלי עם אנשים שונים הגעתי למסקנה שרבים מהם לא יודעים מספיק מהי הדרך הנכונה  והבטוחה לטיפול במזון. בחרתי להציג בפניכם את עיקרי הדברים  כדי להעלות את מודעות הציבור לנושא ולמנוע מחלות מיותרות.

 מהי מחלה שמקורה במזון?

מחלה שמועברת לבני אדם דרך המזון. מזונות לחים, עשירים בחלבון והמכילים כמות נמוכה של חומציות, מהווים סיכון.

מזונות עשירים בחלבון הם: חלב ומוצריו, ביצים, בשר, עוף ודגים. תפ"א מבושלים או אפויים, טופו ומוצרי סויה אחרים מהווים גם הם סיכון.

מזונות אלו יכולים להוות קרקע מזון טובה לחיידקים, וירוסים ופטריות, העלולים לגרום למחלה.

 מזון עלול להיות מסוכן:

מזון עלול להוות סכנה כאשר הוא מכיל חומרים או מיקרואורגניזמים  שמזיקים לנו. המזון עשוי להזדהם ממקורות כימיים כמו חומרי ניקוי וחיטוי, ממקורות פיזיקליים כמו גופים זרים כגון זכוכית או מתכת, או ממקורות ביולוגים.

מיקרו אורגניזמים נמצאים  בכל מקום. אינכם רואים, טועמים או מריחים אותם, אולם הם חבויים בגופנו, באוויר, על משטחי וכלי העבודה במטבח ובמזון.

המיקרואורגניזמים  העיקריים הם וירוסים, פרזיטים, פטריות וחיידקים. מבין כל המיקרואורגניזמים, החיידקים מהווים את הסיכון הגדול ביותר.

 איך עובר הזיהום למזון?

1. ידיים הנוגעות במזון גולמי, כמו עוף, נוגעות אח"כ במזון שאינו דורש בישול כמו סלט.
2. משטחים כמו קרש חיתוך או מטלית ניקוי, הבאים במגע עם מזון גולמי ואינם מחוטאים, ובשלב מאוחר יותר נוגעים במזון ראוי לאכילה.
3. מזון גולמי או מזוהם הנוגע או מטפטף על מזון מבושל או מוכן לאכילה.

 כדי למנוע מחלות שמקורן במזון יש להקפיד על היגיינה אישית טובה ולהקפיד על כללים בהכנת המזון:

1. הכנת המזון תעשה במטבח ובציוד נקי.
2. רחצו את הידיים ואת משטחי העבודה, לעיתים קרובות, עם מים וסבון.
3. ניגוב הידיים ומשטחי העבודה  יעשה עם מגבות נייר. יש להימנע מניגוב ידיים במגבת ללא רחיצתם ולאחר מגע עם מזון גולמי כמו ביצים טריות ובשר לא מבושל. במקרה זה, המגבת תהפוך להיות מקור הזיהום.
4. שטיפת ירקות ופירות תעשה בנפרד ממזון המוכן לאכילה.
5. טיפול במזון גולמי ייעשה על משטח נפרד ממשטח המשמש לטיפול במזון מוכן, כלומר: צריך להיות קרש חיתוך ניפרד למוצרי בשר וקרש ניפרד למוצרים טריים כגון ירקות ופירות.
6. יש להשתמש בסכין נפרד לחיתוך הבשר הטרי.
7. יש להחליף את קרש החיתוך אם שחוק או קשה לניקוי.

 אזור הסכנה:

חיידקים מתרבים במהירות בטמפרטורות שבין 5-60 מעלות צלזיוס.

כדי לשמור את המזון  מחוץ "לאזור הסכנה" יש לשמור מזון קר בקירור (עד 5 מעלות) ומזון חם בחימום (לפחות 65 מעלות).

 אחסון המזון:

במקרר, מזון מעובד מוכן לאכילה יאוחסן במדפים עליונים ומזון גולמי ישמר במדפים תחתונים. אין להשאיר מזון בטמפרטורת החדר יותר משעתיים!

לבריאות לכולנו,

שרון אופיר

התערוכה היפה שמוצגת בגלריה נעשתה לחלל של הגלריה. היצירה של נעה מורכבת ממדיומים (ציור, פיסול, הצבה) שונים. אלו נעשים באופנים שונים (ציור על דפי ספר, ציור בחריטה/צריבה של פח, ציור בזפת, עבודה על שבלונה על קיר וכו').

בניגוד לתערוכות בהם הציור/הפסל/הצילום או האובייקט נוצרים בסטודיו ומובאים אל הגלריה לתלייה/תצוגה, בתערוכה הזו חלק גדול נוצר מתוך ובתוך החלל, מאופן ההצבה של הדברים, על גבי מדפים וקירות הגלריה. בשל כך, מצאתי לנכון לראיין את נעה על האופן שבו נוצרה התערוכה.

נעה: "הקיר הראשון שהיה ברור לי שיופיע בתערוכה, היה קיר שכבר הצגתי קודם בתערוכה בטבעון, שנקראה  "מצליבים שפתניים מורכבים". הקיר נקרא  "פרחים מיובשים", למעשה אלו מגזרות נייר של צילומי זירוקס בצבע של הפרחים. "הפרחים המיובשים קשורים אצלי לילדוּת ולציונות".

כותבת על כך טלי כהן גרבוז, אוצרת התערוכה בטבעון: "…התנועה הציונית גילתה מחדש את פרחי ארץ ישראל, נתנה להם שמות עבריים וגייסה אותה לשורותיה… מתוך המקום הזה, שבין ההתבוננות בטבע לרעב לנכס אותו: לקטוף, לאגור, לביית, לייבש, לגלות לקטלג, נבנית התערוכה של נעה רז מלמד… היא פורשת על פני קיר גדול בגלריה מגזרות נייר של פרחי בר מוכרים, ומשלבת עיגולי פליז צרובים בדגמים מופשטים של פרחים. הקיר הופך למעין הרחבה של דף מתוך מגדיר צמחים."

ונעה מוסיפה: "הטבע משתנה במהירות, בשנייה מראה הופך לזיכרון – געגוע – כמיהה – הרצון לשחזר את החוויה שאך חמקה. היה לי ברור שממול לקיר הזה צריך להיות הד – "קיר בוכה". הקיר הבוכה נוצר מרישום על הקיר בטכניקה של פרסקו, שלמדתי בקיץ האחרון באיטליה. הרישומים מועברים לקיר בגריעה של פחם דרך נייר מנוקב. בטכניקה המסורתית זהו שלב ההכנה לציור עצמו, אצלי ההכנה הפכה ליצירה המוגמרת. מעליהם מופיע חתך של פרח הצלף, עשוי במגזרת נייר פרגמנט, שנתלה על הקיר באמצעות סיכות קטנות, כמו בייבוש פרפרים.

בדיאלוג המתמשך לקראת התערוכה בגבעת חיים הציעה חנוש לקרוא לתערוכה  "חדר טבע". ההגדרה הזו הולידה את הרצון להרחיב את עולם הצמחים, ולהתעסק גם בחיות. הולדתו של הקיר המרכזי נולדה כהארה. ערב אחד צפיתי בשידורי הטבח מסוריה. באותו הלילה התעוררתי באמצע הלילה עם הידיעה הברורה שאני רוצה ליצור את "חד-גדיא", כמבנה של פירמידה עם קרני צבי. באמצע הלילה ישבתי ורשמתי סקיצה, של המבנה, עם קרני הצבי. למחרת בבוקר מתקשרת אלי חברה, שביקשתי ממנה לחפש עבורי מיני פוחלצים, ומספרת לי שהכינה קופסא בעבורי – בתוכה מצאתי את קרני הצבי. עם אופן התצוגה כבר היה לי ניסיון קודם, התעסקתי עם מדפים, הצלליות המופלאות על הקיר היו הפתעה. כשעבדתי על ההצבה, החצבים היו שייכים לקיר של הצמחים המיובשים, אך לא מצאתי להם מקום.  אחרי שנוצר הקיר המרכזי החלטתי להוסיף אותם כנרות משני צידי המזבח".

"הציורים עם הזפת הם עניין חדש. נשאר לי זפת בסטודיו, מיצירת עיגולי הפליז שצרבתי בחומצה (הזפת משמשת לכיסוי בתהליך יצירת התחריט). היה ברור לי, כי לצד העבודות שנמצאות בחלל המרכזי והיה בהם חוסר הרמוניה עם הטבע, חשוב לי ליצור משהו שנתפס בעיני כהרמוניה עם הטבע. בחדר הכניסה תליתי שני ציורים כאלו: בני ובתי מחובקים עם הכלבה שלנו. הסטודיו של נעה פועל כמעבדה, כפי שכותבת חנוש בדף הנלווה לתערוכה: "המשיכה לטבע, העוצמות שבו, התרגום שלו לשפה חושנית, אמנותית, הם אולי הטריגר העיקרי לסדרת היצירות הנוכחית."

כדי לשמוע עוד מנעה עצמה, אתם מוזמנים אל הגלריה, בשבת 12.5.12, בשעה 12:00 לשיח גלריה – מומלץ!